הסכם אשראי הוא מסמך משפטי כבד, ולכן הנטייה הטבעית היא להעביר אותו למחלקה המשפטית. עורכי הדין יבדקו את תוקף הערבויות, את סעיפי השיפוי ואת סמכויות החתימה, ואכן הם כנראה יעשו עבודה מצוינת בצמצום החשיפה המשפטית.
אבל כאן טמונה הסכנה: הסכם אשראי הוא קודם כל מסמך עסקי-אסטרטגי.
אנו רואים לא מעט חברות יציבות, רווחיות וצומחות שנכנסו ל"הפרה טכנית" (Technical Default) מול הבנק. לא בגלל שצ'קים חזרו, אלא בגלל הגדרה פיננסית אחת שלא הותאמה למציאות העסקית של החברה. ברגע של הפרה, הכוח עובר לידי הבנק: הוא יכול להעלות ריבית, לדרוש פירעון מיידי או לדרוש ביטחונות נוספים, ושם אתם ממש לא רוצים להיות.
איפה מסתתרים עיקר המוקשים ב"אמות המידה" (Financial Covenants)?
- הגדרת ה-EBITDA : בבנקים קיימת "הגדרה סטנדרטית", אבל לחברה שלכם אין "פעילות סטנדרטית". האם ה- EBITDA לצורך היחסים כולל רווחים חד-פעמיים ממכירת נכס? האם הוא מנוכה מהוצאות מו"פ שהוונו? הגדרה מצמצמת מדי של הבנק עלולה להכניס אתכם להפרה למשל בגלל תנודה עונתית לגיטימית או השקעה בשיפוץ המפעל.
- שיעור הון עצמי ממאזן ו/או הון עצמי מינימלי
- כיצד יש להתייחס לזכויות המיעוט?
- מה עם קרן הון מהפרשי תרגום?
- מנגנוני ה- Cure Period, מה קורה אם בכל זאת קרתה תקלה? הסכם אשראי מקצועי חייב לכלול "תקופת ריפוי"- זמן מוגדר שבו החברה יכולה לתקן את ההפרה (למשל על ידי הזרמת הון) לפני שהבנק רשאי לנקוט בסנקציות. בלי הסעיף הזה, אתם חיים על זמן שאול במקרה של הפרה.
המקצועיות של יועץ אשראי מקצועי היא בחיבור שבין המשפטי לעסקי:
אנחנו כיועצי אשראי, לא מחליפים את עורך הדין, אבל כן נותנים לו את הכלים הכלכליים. התפקיד שלנו הוא לוודא ש"אמות המידה" הן לא רק "מספרים על הדף", אלא מדדים שמשאירים לכם "מרחב נשימה" (Cushion) של לפחות 15%-20% מתוכנית העבודה.
המסר שלנו פשוט: הפרת קובננט (אמת מידה) היא נקודת הכניסה של הבנק לתוך ניהול החברה שלכם- לעולם אל תתנו לבנק את המפתחות לעסק שלכם בגלל ניסוח רשלני בהסכם האשראי.
